מהצד השני של השולחן

עסקתי במדעי המוח ובפסיכוביולוגיה, עבדתי ולמדתי עם אנשי מחקר ורופאים, הרבה מהם אכפתיים ובעלי נכונות לעזור. מפתיע ומתסכל אותי בכל פעם מחדש, שכשפוגשים את חלקם במרפאות ונמצאים מצידו השני של השולחן, הכל נראה אחרת.
מבחינתם אני כבר לא בת אדם חושבת, יודעת, בוחרת ומרגישה, אלא רק “מספר L43 לחדר מספר 6”. תשושה, נוירופתית, “פּוֹצית” (כן… יש מחלה שקוראים לה POTS…), שורדת לימפומה, שמהווה מטרד כי “יודעת יותר מדי” ומתעקשת לקבל תשובות וטיפול.
לעיתים קרובות היהירות והאדישות שנתקלתי בהן במערכת הרפואית, הדירו שינה מעיני ופגעו באיכות החיים שלי ושל החברים שלי, לא פחות מאשר המוגבלות הפיסית הקשה.
דווקא מכיוון שאני מאמינה ברפואה וברופאים, אני מסרבת להשלים עם המצב.
הייתי רוצה לשתף כאן בדילמות ובמחשבות האם ישנם דברים שניתן לעשות כדי לשפר את המערכת הזאת. מוזמנים להצטרף ולהגיב, להעלות תובנות, רעיונות ויוזמות.

חשוב לי לציין, שבדרך הארוכה שעברתי, היו וישנם גם רופאות ורופאים אנושיים ומקצועיים, שלחלקם אני חייבת את חיי ואת שארית שפיותי. הם בודדים מאד במערכה ומהווים בשבילי את ההוכחה, שאפשר גם אחרת.
הביקורת שלי אינה כלפי טעויות הנעשות בתום לב, כולנו בני אדם, ואין ספק שעבודה שוחקת, לחוצה, עמוסה ולפעמים לא מתגמלת, מגבירה את הסיכון לשגות.