קטגוריה: בלוג

עסקתי במדעי המוח ובפסיכוביולוגיה, עבדתי ולמדתי עם אנשי מחקר ורופאים, הרבה מהם אכפתיים ובעלי נכונות לעזור. מפתיע ומתסכל אותי בכל פעם מחדש, שכשפוגשים את חלקם במרפאות ונמצאים מצידו השני של השולחן, הכל נראה אחרת.

לפני כמה שנים ישבתי מול מנהל מחלקה באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, שאמר שיש פער גדול בין התלונות שלי לתוצאות הבדיקות.
הוא צדק, הפער היה ענק !
היה לי סרטן במצב מתקדם ולא הופניתי לבדיקות הרלוונטיות.

כשהכל התחיל, אחד הרופאים הראשונים שהופנתי אליהם צעק עלי, שאם הוא לא מוצא הוכחה פיסית אובייקטיבית, אז אם בכלל יש לי משהו, הוא נפשי.

לא רוצה לשבת מול רופא, שכששואלת אותו על אבחנה שקראתי עליה במאמרים בעיתונות הרפואית, הוא ייעשה אדום, יתפוצץ ויגיד “את לא יכולה לצפות שאני אבדוק לפי אג’נדות של דברים שקראת על האינטרנט”.

חשוב לי לשתף גם בכמה חוויות אחרות עם רופאות ורופאים, שעזרו בתקופות קשות, שנתנו ונותנים לי תקווה, שיש סיכוי לקבל טיפול רפואי טוב, ואת המוטיבציה להמשיך ולחפש אותו בשעת הצורך.

אני מקבלת טיפול בעירוי באישפוז יום בבי”ח ועברתי בינתיים שני סבבים. נאמר לי שלקופ”ח יש הסדר עם ביה”ח ושעם אישור מינהלי מהקופה אוכל לקבל את החומר לעירוי ישירות באישפוז יום.

כולם רוצים “למצוא תרופה לסרטן”,
אז את התרופה לסרטן שהיה לי כבר מצאו.
מה עם למצוא את האנושיות שהלכה לאיבוד במערכת הרפואית ?
ומה עם לדאוג גם לחולים במחלות כרוניות בעלות יחסי ציבור פחות זוהרים ?

הרגשתי שיותר ממה שמאיימת עלי חזרתו של הסרטן, יותר בלתי נסבל לי להמשיך להיות תלויה ברופאים ולעבור בדיקות.

מהכתבה עולה, שכשיש סימפטומים גופניים הקריטריון העיקרי הנדרש על מנת לשייכם למצוקה נפשית הוא שלא ימצא להם הסבר בבירור רפואי גופני.
דבר העלול למנוע טיפול רפואי ולגרום למצוקה נפשית קשה.