“הכל בראש”

כשהכל התחיל, אחד הרופאים הראשונים שהופנתי אליהם צעק עלי, שאם הוא לא מוצא הוכחה פיסית אובייקטיבית, אז אם בכלל יש לי משהו, הוא פסיכוסומטי. הוא גם ייחס את הדופק המהיר שהיה לי אצלו ללחץ מהפגישה עימו. בדיעבד התברר שהדופק המהיר וחלק מהסימפטומים האחרים שסבלתי מהם נגרמו מ-POTS (הפרעה אוטונומית המתבטאת בדופק מהיר בעמידה).

אין לי ספק שמצב נפשי יכול להשפיע על מצב פיסי (וכמובן שגם להיפך). אבל גם אם לדעתו (שבדיעבד הוכחה כשגויה) הבעיות שסבלתי מהן היו על רקע “נפשי”, ספק גדול שזאת הדרך הנכונה לסייע לאדם הנתון במצוקה נפשית.
אני מאמינה שמחלות “נפשיות” פוגעות באיכות החיים לא פחות ממחלות “גופניות”. והסיבה לשימוש במרכאות היא כי למיטב הבנתי ההבחנה בין מחלות “נפשיות” ל”פיסיות” היא די שרירותית. בסכיזופרניה למשל, כמו בפרקינסון, יש הפרעות דופמינרגיות ופגיעות מוחיות מוכחות.

מפריעה לי מאד הקלות שבה רופאים מדביקים תוויות נפשיות.

קרה לי לעיתים קרובות, שכשרופא לא מצא אבחנה בתחום התמחותו הצר, במקום להודות שהוא אינו יודע לעזור ואולי להציע להתייעץ עם רופאים מתחומי התמחות אחרים, הוא מייד זרק תוויות “נפשי”, “פסיכוסומטי”, “דיכאון” וכד’ למרות שגם לאבחנות פסיכיאטריות יש קריטריונים ברורים, ולרובם הגדול של הרופאים הללו אין הכשרה פסיכיאטרית.