תקשורת

לא רוצה לשבת מול רופא, שכששואלת אותו על אבחנה שקראתי עליה (במאמרים בעיתונות הרפואית ולא ב “Scientific ynet”) הוא ייעשה אדום, יתפוצץ ויגיד “את לא יכולה לצפות שאני אבדוק לפי אג’נדות של דברים שקראת על האינטרנט”.
לא רוצה לשמוע “מה אכפת לך, שניהם אותו החרא” מרופאה שהמליצה להחליף טיפול ונשאלה לגבי ההבדלים בין הטיפול החדש והישן.
לא רוצה לשמוע מרופאה “יש לך שתי בעיות, הראשונה שאת יודעת יותר מדי, והשנייה היא הבעיה הרפואית”. הלוואי וידעתי יותר ויכולתי להסתדר לבד בלי לפנות לרופאים כאלו.

מעבר לחוסר הנעימות, בלשון המעטה, שבפגישות כאלו, בלי תקשורת מינימאלית לא יכולה להיות רפואה טובה.
לא משנה כמה ידע ונסיון יש לרופא, אם המטופל מרגיש שלא בנוח לשתף את הרופא או שהרופא לא מקשיב, אי אפשר להגיע למסקנות הנכונות.

בסופו של דבר, הרופא רק ממליץ על הטיפול אבל מי שמחליט האם לקבל אותו ומי שאחראי לישום היומיומי הוא המטופל.
כאשר מטופל מרגיש שהרופא לא הקשיב לו ואולי לא לקח בחשבון שיקולים חשובים, סביר שההיענות לטיפול תהיה נמוכה והאמונה בו תפגע.